פסק-דין בתיק ת"ק 004328/04

בפניי תביעה בהליך של תביעות קטנות אשר במסגרתה טוענת התובעת כי ביום  16.02.2004 הגיע הנתבע לביתה, תקף את כלבה, וגרם לו לחבלות חמורות. להוכחת טענתה זו מצרפת התובעת את מכתבה של ד"ר אורלי נתן אשר בדקה את הכלב בסמוך לתקיפה, כמו"כ מצרפת התובעת ח"ן עם פירוט הטיפולים אשר קיבל הכלב במרפאתה של ד"ר גלית לוין. עוד הביאה התובעת לעדות את ביתה הגברת לימור בן עמי אשר העידה כי עקב התקיפה אשר פגע הנתבע בכלב, היה הכלב על סף מוות.  

מנגד טוען הנתבע כי פגע בכלב אך לאחר שהכלב התנפל עליו.

לגרסת  הנתבע,  התובעת מגדלת מספר כלבים בביתה, המפריעים לשכנים, ובאותו יום  הכלב הצליח לצאת מביתה של התובעת ולהבהיל את אשתו (אשתולא הגיע  להעיד על כך).

לטענתו, הלך "לדבר" עם התובעת על העניין בצורה תרבותית, אך משגברו הצעקות בין הצדדים, והכלב הרגיש שהנתבע פולש לתחומו, התנפל עליו והנתבע ברגע של "הגנה עצמית" נתן בעיטה אחת ויחידה בכלב ותו לא.

לטענתו, הכלב היה חולה ובעייתי גם לפני כן והתובעת מנסה להתעשר שלא כדין על חשבונו ול"הלביש" עליו הוצאות רפואיות שלא קשורות בבעיטה האחת והיחידה שנתן לכלב מתוך הגנה עצמית.

לא מצאתי ממש בטענותיו אלו ואותות האמת לא ניכרו בדבריו של הנתבע ודבריו נאמרו אך מן השפה ולחוץ, לא שמעתי מפיו ולו שמץ של התנצלות על מעשיו, וגרסתה של התובעת, בתה והמסמכים שהוגשו אמינים, קוהרנטיים והגיונים יותר, מאשר דברי הנתבע, והנני מקבלם.

לאור הצורך להבהיר  את הבסיס עליו מושתתת פסיקה זו, תוך ראיית העתיד ותקווה שהאלימות תיפסק והצדדים יפנימו את דברי בית המשפט, ראיתי לנכון לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי בתביעות קטנות וליתן פסק דין מנומק כדבעי.

לדידי סכסוך מסוג זה , אין ערכאה שיפוטית אשר בכוחה להביא לפתרונו, אין גבול למוקדי החיכוך האפשריים ואין קץ ואין תכלה, לאפשרויות הפגיעה, ההטרדה וההצקה כיד הדמיון הנתעבת בנפשו של איש, וסיומו של סכסוך- מי ישורנו, גם אם יוכרע בהא מחלוקת אחת - יארבו אחרות לפורענן של הצדדים בעיקולה של סמטא אפילה. הכא, האחד זוכה (והאחר בוכה) והתם, מתהפכות היוצרות וחוזר חלילה וחס. וכאילו לא די לנו צרות הסובבות עמנו מחוץ, מצאו להם הצדדים להוסיף יגון על יגוננו וצרה על צרתנו בסכסוך אלים, בביתנו אנו פנימה.

בית משפט זה ניסה פעם ויותר, להציב מול בני אדם מסוג זה דמות דיוקנו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אך אלו אשר אינם משכילים לשמור על סובלנות, לא יוכלו גם שבת אחים יחדיו בלא מדון ומריבה והשליכו אחרי גבם כבוד האדם ויחסי רעות.

תביעות מסוג זה שבפני לא היו באות לעולם או למצער נקטעות באיבן לו השכילו הצדדים בהבנת כל אלו, ואין הצר שווה בנזק המלך.

ולדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עניו וליבו נכון עמו נוכח נסיבות הענין.
 
ראשית וראשון יש להתחשב במעשיו החמורים של הנתבע נגד גופו של יצור חי ובכבודו של כל בר ביה רב אשר ליבו יחמץ אך לשמע אלימות ופגיעה בחסר ישע, תהא הסיבה לכך אשר תהא.
לא קנטור ולא מצמוץ עניים מקדם פני תגרה יועילו לו לנתבע בטענות אלו, אלימות בזויה היא ובשמה נקרא לה, ולפגיעה זו ביצור חי, אין בית המשפט יוכל להסכים.
מה נוראה היא עוולת התקיפה וברגיל, צידוקים לא יימצאו לה.

וכדי להבין עוצמת מעללי איש, הרי שנקטו חכמנו בחומרה על לשון הפסוק: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה" ( דברים י"ט, י"ד), עד שקבעו כי הסגת גבולו של אדם אסורה אף על פי שנעשתה מחוץ לחצרו של שכנו משום "היזק ראיה שמיה היזק" ואסור לו לאדם לפתוח חלון לחצר חברו" (טור ושו"ע חו"מ , סימן קנ"ד), קל וחומר ובן בנו של קל וחומר לגבי היזק הגובל בפורענות אלימה שאין לה מקום יישוב במחוזותינו.